אנחנו ללא ספק חיים בעידן המקדש מותגים.
בעולם בו השם שמוטבע על המוצר משפיע באופן ישיר על מחירו, מחלקות השיווק עוסוקת יומם וליל בלגרום למותג לנסוק למעלה ולהתברג בנישה הכה נחשקת - להכנס לקליקה המצומצת של מותגי היוקרה.
מותגי היוקרה הם זן מיוחד בעולם הצרכנות המשתנה תדיר. טרנדים נוצרים בן לילה ומתפוגגים מן התודעה באותה המהירות, ולא רבים הם המותגים שזוכים לעדנה רבת שנים של אהבת הקהל.
חווית הקניה של מותג יוקרה מספקת בנו משהו אחר. עמוק בפנים, רובנו רוצים להיות מצליחנים, או לפחות שיחשבו עלינו ככאלו. אם הארון שלי עמוס בבגדי מעצבים, אם אני נוהג בקאדילק, אם הליפסטיק שלי עולה לפחות 40$ - סימן שהגעתי למעמד בו אני יכול להרשות לעצמי את הטופ של הטופ שיש לעולם להציע. וגם אם אני לא יכולה להרשות לעצמי, אני אחסוך מדי חודש עד שאוכל להניח ידיי על הפריט הנחשק, גם במחיר של ויתור על מוצרים אחרים.
בעולם בו הרבה אנשים חיים דרך הרשתות החברתיות, חושפים את עצמם לעולם, הכמיהה לפריטים יוקרתיים רק הולכת ומתעמצת. הרבה יותר נחמד להצטלם עם תיק של לואי ויטון מאשר עם תיק מפרימארק, להשוויץ במגרה עמוסת ליפסטיקים יקרים ובאופן כללי לבנות מצג של חיי נהנתנות. אנחנו עובדים קשה, ישנים מעט, לפחות תנו לנו להתפנק באיזה בושם יקר.
אז כן, ללוגו יש כוח, למותג יש השפעה, ואנחנו חיים בעולם חומרני.
גם אם לא נעים להודות, ההרגשה של לגהץ את הכרטיס ולחזור הביתה עם פריט יוקרתי היא הרגשה טובה. והמותגים יוצאים מגדרם כדי שנרצה לבזבז עליהם סכומים לא מעטים, כדי שגם לנו יהיה בארון פריט שהוא סמל סטטוס.
הפוסט היום יעסוק במוצרים שהם בהחלט סמל סטטוס. הם לא הלחם והחמאה, הם הקוויאר. אפשר גם בלעדיהם, אבל כמה נחמד איתם.
כמו בכל תחום בחיים - לכל המוצרים מטה יש תחליף, זול בהרבה. אפשר להגיע למחוז חפצנו באוטו ידני קטן, ואפשר לנהוג בג'יפ חדיש ומפנק. שניהם יביאו אותנו לאותו המקום, אבל החוויה תהיה שונה.
המוצרים היום הם all about the חוויה - הם מוקפדים, יוקרתיים ונהדרים, וכשאני משתמשת בהם אני מרגישה מליון דולר (שזה לא רחוק מכמה שהם עולים).
